Twitxy Saved

Ariel David אריאל דוד

Verified account This account is verified. Learn more

@afdirohak

חוקר פוליטיקה ישראלית.
דוקטורנט למדעי המדינה.
יהודי-דמוקרטי.
מחבר "השיטה הטרויאנית" bit.ly/3T8OBlJ
לקבוצת עדכונים bit.ly/4d9skvk
Joined July 2024
163 Following 5.9K Followers 449 Posts

Latest posts 5

Pinned post

Ariel David אריאל דוד Verified account @afdirohak
זהו. התחלנו למכור את השיטה הטרויאנית (לינק למכירה בתגובות). ואני צריך שכל אחד שאכפת לו מישראל יהודית, דמוקרטית וחופשית יתן יד.

השיטה הוא ספר פשוט, שמסביר ב-160 עמודים, פרק אחרי פרק, בדיוק את מה שיש בכותרת: איך השתלט מיעוט מתחרד על הימין ועל השלטון בישראל.

החלק הראשון בספר מסביר, בקצרה, איך צמחו בישראל תנועות שרוצות להחליף את המדינה היהודית-דמוקרטית במדינת הלכה.

החלק השני מסביר איך התנועות האלו השתלטו על הימין המיינסטרימי, מהתפקדות לליכוד ועד מותגים כמו "שמרנות" ו-"ישראל השנייה", ואיך הן השליטו את התפיסות המתחרדות שלהם על הימין הישראלי, שהפך בסוף ל-"גוש האמוני".

ובקיצור: איך הגענו למצב שבו חברי כנסת מהליכוד מדברים נגד לימודי ליבה, בעד פטור חרדים מגיוס, ואיך כל זה חלק מתוכנית גדולה יותר להפוך את ישראל למדינה דתית.

"השיטה הטרויאנית" מבוסס גם על מחקר שלי, וגם על מחקר אקדמי של אחרים שאני נשען עליו ומחבר אותו לתמונה גדולה יות
ובעיני, למרות שהוא קצר, יש בו הרבה עובדות, ציטוטים ואירועים שלא נחשפתם אליהם - וישנו את איך שאתם תופסים את מה שקורה היום.

וסליחה אם אני מגזים, אבל אני באמת מאמין בזה: אי-אפשר להבין את הפוליטיקה הישראלית היום, באופן מלא, בלי לקרוא את הספר הזה.

אי-אפשר להבין את הפוליטיקה הישראלית היום באמת בלי לקרוא את הספר הזה.

עכשיו תראו:

אם אתם חושבים ש"מדינת הלכה" זה איזשהו הגזמה, איום לא ריאלי, או משהו מעבר להרי החושך - תקראו את הספר, ותגידו לי (באמת) אם הוא לא שינה את דעתכם. זה לא תעמולה חד-מימדית. זה ספר שמגובה במחקר, אירועים, ציטוטים. אני פתוח לשמוע.

ואם אתם כבר איתי, או כי אתם קוראים אותי או כי אתם מבינים שהאיום הזה מסוכן וממשי - אני מבקש שתתמכו בנו.

תדברו עם אנשים על הספר, תפיצו, ואם זה קרוב לליבכם - פתחנו אפשרות להזמנה של חמישה ספרים, שכל אחד יכול לקחת על עצמו. אתם יכולים לקחת את כולם הביתה ולחלק - או שאתם יכולים לקחת אחד הביתה, ואנחנו נחלק אותם לציבור (בעיקר לצעירים ישראלים וקהילות ישראליות).

אני, כמו רבים אחרים, רתום למאמץ של להציל את ישראל הליברלית. וחלק גדול מזה, כרגע, זה לפרק את חומת ההסתרה, הטשטוש וההסוואה של הימין הדתי והמתחרד. לפרק את השיטה הטרויאנית. בשביל זה אנחנו צריכים להגיע לכל בית - ובשביל זה אנחנו צריכים אתכם.

לינק בתגובות. בואו נעשה את זה :)
81 replies 212 reposts 786 likes 37K views View on X
Ariel David אריאל דוד Verified account @afdirohak
וכמו שעון שוויצרי, גם "שיח האחדות" החדש של הימין עובד בשיטה הטרויאנית הישנה. המתונים מקדימה, הקיצוניים מטשטשים את עצמם מאחורה.

אז עם כל הכבוד לאלישע מדן, יש גורמים שאם הם מעורבים בכל שיח "האחדות" של הימין, אפשר לשאול שאלות קשות מאוד לגבי הפרוייקט הזה.

דוגמא אחת: גוף עלום שלא הכרתם, בשם "כח התערבות".

גוף שבימים האחרונים שולח אנשים להפגין אחדות מול בית הנשיא בירושלים, וגם מבקש מאנשים להפיץ עצומה שקוראת ל-"ממשלת שותפות ואחריות לאומית".

נשמע כמו אנשי מרכז קלאסיים, לא?

אבל מי שעומד מאחורי "כוח התערבות" הוא תמיר דורטל, אחד מאנשי התקשורת הבכירים של הימין הדתי הקיצוני.

כן, אותו תמיר דורטל שלפני הבחירות אמר בפודקאסט שלו, שבמקרה שממשלת ישראל תחליט לפנות התנחלויות, עדיף שמתנחלים יהרגו חיילי צה"ל אם זה יעזור למנוע את הפינוי.

אגב, אותו תמיר דורטל גם העלה לעמוד שלו, מאז הבחירות, חברה אחרת בארגון "כוח התערבות", תמר ארבל, כשהיא מפיצה קונספירציות על איך הבחירות נגנבו.

עכשיו, אני לא מפקפק בזה שבאמת יש אי אילו אנשים שאכן מעוניינים ב-"אחדות".

אבל אני חושב שאנחנו חייבים לדאוג שהציבור ישאל שתי שאלות לגבי כל מיזמי "האחדות" החדשים בימין:

קודם כל, איך יכול להיות שאנשים מהימין הקיצוני העמוק, תומכים מובהקים של טרור יהודי, וגם אנשים שעד לפני רגע פרסמו קונספירציות על הבחירות - איך כל אלו הבינו שמשתלם להם לתמוך ב-"אחדות"?

וחוץ מאלישע מדן שמשמש בתור "פרצוף ציבורי" שיורד חלק בגרון, איזה גופים וארגונים קיצוניים פועלים בשיטה הטרויאנית הקלאסית, ומניעים מאחורי הקלעים את כל השיח על ה"אחדות"? למה הם לא חושפים את האג'נדה שלהם, ולמה זה משתלם להם?

בואו נפרק כבר את הספין הזה.
20 replies 122 reposts 520 likes 12K views View on X
Ariel David אריאל דוד Verified account @afdirohak
שבועיים אחרי, זה נראה לנו שדוד זיני לא הבין את הבעיה שהוא נמצא בה. אבל האמת, לצערי, שאנחנו הרבה פחות הבנו את האירוע ממנו.

אומרים שהבעיה היא שזיני "לא כשיר". שהוא "לא ממלכתי", שהוא "עובד בשביל נתניהו".

וככה גם נראים הפתרונות – מדברים על החלפה פרסונלית של זיני, הצעת חוק של הדמוקרטים לזה שיהיו הגבלות מסוימות על איך ראש שב"כ יכול להתערב בתהליכי הבחירות. וכו' וכו'.
וזה הכל נכון, אבל גם רק חלק קטן מהסיפור.

כי הסיפור עם זיני מתחיל בעובדה שזיני גדל וצמח בזרם שמסתכל על מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית בתור בעיה, ועל ישראל החילונית בתור משהו שאמור להיעלם. ושזיני היה גם בבגרותו תלמיד של הרב טאו, שלימד את החסידים שלו שעכשיו נגמר שיתוף הפעולה עם החילונים, ועכשיו אנחנו הולכים להחליף אותם, ואת המדינה הדמוקרטית שהם בנו.

וכאן מתחילה הבעיה. שמהדברים האלה בדיוק התרגלנו להעלים עין.

עוד לפני שזיני נבחר, כתבתי שהוא סכנה חמורה לדמוקרטיה. לא כי אני גאון. כי צריך להיות עיוור כדי לחשוב שבן-אדם שמגיע מהרקע של דוד זיני, ונשאר נאמן לרקע הזה, לא יהיה סכנה חמורה לדמוקרטיה.

לצערי, חלק גדול מהציבור היהודי-ליברלי בחר, עד השנים האחרונות, בעיוורון מרצון. חלק מסוים והולך וקטן ממנו – עדיין בוחר.

אחרת, איך אפשר להסביר עיתונאים (!) ליברליים בכירים שכותבים ש-"אי אפשר היה לחזות את מה שקרה עם דוד זיני".

בטח שהיה אפשר לחזות (!!). אם הייתם קוראים עשר דקות מה התפיסות של הרב טאו – הייתם מגלים שיצאנו בזול עם איך שנגמר הסיפור עם זיני. ממש בזול.

כי הסיפור האמיתי הוא לא זיני ולא נתניהו.

הסיפור הוא שמערכות השלטון בישראל מלאות באנשים שהם מינויים של הימין הדתי הקיצוני, של אנשים שהתפיסה הבסיסית שלהם נוגדת את הרעיון של מדינה יהודית ודמוקרטית.

יכול להיות שחלק מהאנשים האלה, כרגע, לא מפרים אף חוק ואף נורמה ממלכתית. אבל אני מבטיח לכם – במקרה שההפיכה של זיני ונתניהו הייתה מסתיימת בהצלחה, הם לא היו מנידים עפעף.

זה קרה בשב"כ, כאמור, אבל זה גם קורה בצבא (ראו התחקירים על "מכון ארגמן" והקצינים שהוא מכשיר), ואפילו גם במשרד החינוך – שם כבר שנים מדברים על ההשפעה שצברו החרד"לים באגפים של החינוך הדתי.

ולכן דוד זיני לא לבד – הוא פשוט הסוכן הכי בכיר שהזרמים האלה הצליחו להשחיל פנימה.

אז מה עושים ?

מפסיקים להתייחס לסיפור של זיני כאילו מדובר באירוע פרסונלי. אלא בתור סוגיה מערכתית ואידיאולוגית.

כמה שבועות לפני שהתפוצצה פרשיית זיני, התראיינתי אצל קובי מידן ב-"סוכן תרבות" ואמרתי שהבן-אדם הוא סכנה לדמוקרטיה.

אז מה, קובי שאל אותי – זה אומר שבגלל תפיסות כאלו ואחרות או איפה שהוא גדל – אסור למנות מישהו לתפקיד בכיר?

אני הצעתי משהו מאוד פשוט: כמו שיש סעיף 7א לחוק הבחירות, אין סיבה שאנחנו לא נתחקר מועמדים למשרות הכי בכירות במדינה, ונוודא שהם באמת מאמינים ברעיון של מדינה יהודית ודמוקרטית.

ואם למועמדים האלה יש תפיסות משיחיות, מתחרדות ואנטי-דמוקרטיות קיצוניות, אז כן – צריך לפסול אותם. חד משמעית.

ונראה לי שהאירועים עם זיני הוכיחו שחבל מאוד שלא עשינו את זה.

ואפילו עוד לא דיברתי על העובדה שהישיבה של הרב טאו מקבלת ממדינת ישראל כמעט 10 מיליון שקל בשנה.

העובדה שהשאלות לא עולות בכלל – היא מדאיגה.

גם אם גדי אייזנקוט יכנס ללשכת רה"מ (במהרה בימינו אמן), האנשים האלו לא הולכים להיעלם מהמערכות מרצונם החופשי, ומנגנוני ההגנה לא יקימו את עצמם.

ומנגנון ההגנה הראשון והכי חשוב הוא שרוב הליברלים יבינו שיש כאן משהו שהוא הרבה מעבר ל-"נאמנות לנתניהו". יש כאן חתירה אידיאולוגית נגד מדינת ישראל.
24 replies 153 reposts 865 likes 26K views View on X
Ariel David אריאל דוד Verified account @afdirohak
רפלקציית בחירות חלק ב' – "תזת ראשון לציון". (למיטיבי לכת)

אם הייתם מספרים לי, לפני ערב הבחירות, שגוש השינוי הולך לנצח את גוש נתניהו בהצבעה בעיר רחובות, להוביל ב-8 אחוזים ביוקנעם עילית, ולהוביל בעשרה אחוזים בראשון לציון, הייתי אומר לכם שכנראה האופוזיציה היהודית מובילה בגדול על גוש נתניהו.

למה? רחובות, יוקנעם וראשל"צ הם לא רק מקומות מגוונים, הם מקומות שיש בהם ריכוז גבוה של אוכלוסייה שנחשבה "קריטית" לבחירות: "מעמד ביניים חדש", עשירון סוציו-אקונומי 7, מרכז-ימין, "מסורתית-לייטית", 'מזרחית מובילית', וכו'.

התפיסה הייתה שמקומות כאלה ואנשים כאלה הולכים להכריע את הבחירות – ולכן צריכים להיות במרכז המאמץ.

לתפיסה הזאת, ולהנחות היסוד שלה, אפשר לקרוא, בגדול – "תזת ראשון לציון". ובגרסאות כאלו ואחרות היא כיכבה בראש של רבים בגוש השינוי. זה לא סוד גדול, ואני כתבתי על זה עוד בתקופת הרפורמה והמחאה.

אבל לאור העובדה שניצחנו בראשל"צ בגדול אבל הפסדנו את רוב היהודים – אפשר לשאול האם באמת "תזת ראשון לציון" הוכיחה את עצמה.

בפוסט הקודם דיברתי על הכישלון של "תזת סדר היום" (לינק בתגובה).

ביחס ל-"תזת ראשל"צ", אני חושב שהתמונה יותר מורכבת, וחשוב לחלק אותה לשני חלקים: "ראשון לציון" בתור המוקד המנבא של הבחירות, ו-"ראשון לציון" בתור המוקד האסטרטגי של גוש השינוי.

אז קודם כל, העובדה שרחובות וראשון *לא* חזו את הבחירות, היא בעיני סימן שישראל היא דווקא *לא* חברה שיש בה כמה שבטים שמתנהגים באופן זהה בכל מערכת בחירות.

בחברה כזאת, החשיבות של מקומות כמו ראשל"צ ורחובות, שהם לא ביביסטים או קפלניסטים קלאסיים, אמורה *לגבור*. במיוחד כשמניחים (כפי שאני הנחתי), ששיעורי ההצבעה במעוזי הליכוד, למשל, הגיעו לשיא שלהם ב-2022. וכנ"ל גם במעוזים הליברליים. "מי שמצביע מצביע".

אבל מעבר ליחסים בין "השבטים הפוליטיים", מסתבר שהיחס בין "שבט המצביעים" ל-"שבט הלא-מצביעים" יותר דינאמי ממה שחשבנו.

הדינאמיות הזאת הופכת את "שכבת המתנדנדים" לפחות קריטית, וכשמוסיפים לזה את העובדה שהרבה מהמעבר הבין-גושי נעצר בגלל ההתבלטות של סוגיית הזהות היהודית (שהתייחסתי אליה בפוסט הקודם), אז פתאום המרכז-ימין הראשל"צי המתנדנד עדיין חשוב מאוד - אבל מאבד את החשיבות הבלעדית שלו להכרעה.

לא רק מתמטית – גם מהותית: פתאום תנועה פוליטית מתרחשת בכל המגרש.

ואני רוצה להציע – מה שעוד יצטרך להיבדק יסודית – שלשינויים האלה בהרכב החברתי של "שבט המצביעים" יש גם השפעה על היכולת של הסקרים לחזות את הבחירות.

כי כששיעורי ההצבעה מגיעים לשיאים היסטוריים, זה אומר כמעט בהכרח שיש לא מעט אנשים שמעולם לא הצביעו, שעכשיו הפכו למצביעים.

וכאן חשוב להבין: למרות שהמצביעים החדשים האלה התפזרו יחסית שווה-שווה בין הגושים, זה לא אומר שהמצביעים החדשים האלה דומים חברתית למי שכבר הצביע באופן קבוע.

למשל, אפשר להניח שחלק מהמצביעים האלה הם אנשים שהמעורבות הפוליטית שלהם נמוכה, או שהם יותר חשדנים כלפי המערכת הפוליטית – אחרת הם כנראה היו יוצאים להצביע בעבר. דמיינו, למשל, אנשים שחיים שנים במעוזי ליכוד, ולפני שבועיים שמעו שהערבים הולכים לכבוש את המדינה ויצאו להצביע בפעם הראשונה בחייהם. התופעה הזאת מבלבלת כי היא מתרחשת *בו-זמנית* עם זה שהליכוד מדמם מצביעים אחרים.

ולכן, ברגע שנכנסים ל-"שבט המצביעים" אנשים שהם "low-information", לא מעורבים פוליטית או לא עונים על סקרים משלל סיבות – היכולת לחזות את התנהגות המצביעים באמצעות השיטות הרגילות של סקרי פאנלים פוחתת.

בארצות הברית התופעה הזאת מתרחשת בעקביות החל מ-2016, והסקרים שם איבדו מאמינותם באופן קבוע. ובניגוד למה שחושבים – לא מדובר רק בהטיה ימינה. הניצחון הדמוקרטי המזהיר לפני שבועיים היה ב*תת-הערכה* בסקרים. מהסיבה הפשוטה שאותו סוג מצביעים, הצביע הפעם לדמוקרטים.

(אני כמובן מפשט כאן המון דברים – וזה רק ניסיון ראשוני להעריך מה קרה כאן על בסיס פוליטיקות של מדינות אחרות, שזה תמיד מורכב).

עד כאן לגבי "ראשון לציון" כחוזה של הבחירות.

אבל האם "ראשון לציון" הייתה אסטרטגיה פוליטית נכונה לגוש השינוי?

אפשר לטעון, כמובן, לאור התוצאות – שהמרכז-שמאל יישאר מיעוט בקול היהודי בשנים הקרובות, ושהוא צריך לחתור לברית קבועה עם רע"מ, למשל.

אבל גם אם מקבלים את הטענה הזאת, המחנה הליברלי עדיין צריך לשאוף לצמוח בתוך הקול היהודי. ולכן חובה לשאול איפה הוא בעצם יכול לצמוח ריאלית.

כאן מסתובבות שלוש תזות:

מיצוי הבייס החילוני-ליברלי – מה שאפשר לקרוא לו אולי "תזת V15". אני חושב שמוסכם שהבייס הזה מוצה עכשיו עד הטיפה האחרונה.

תזת "הציונות הדתית הליברלית" – צריך לזכור שדתיים-לאומיים הם מראש מגזר קטן, ולכן כדי שהתזה הזאת תתגשם, יש צורך שחלקים גדולים מאוד מהמגזר יתנדנדו בין הגושים.

אבל בבחירות ראינו בדיוק ההפך: הציונות הדתית, גם המיינסטרימית ואף הליברלית, נשארה נאמנה לקואליציה. ה-"תלונות" על סמוטריץ' התגלו ככאבי בטן קלים מאוד.

מה שמשאיר את ראשל"צ, וליכודניקים "מתלבטים" באופן כללי, כאפיק הצמיחה המרכזי של גוש השינוי. ובסוף, אלו גם המקומות שהכי ראינו בהם אנשים עוברים צד, גם אם פחות ממה שציפינו, וגם אם יותר מדי לזליכה ווינטר.

ולכן "ראשון לציון" אולי כשלה כמנבאת הבחירות, אבל בסוף, למרכז הישראלי המתנדנד שהיא מייצגת אין תחליף באסטרטגיה הארוכה של המחנה הליברלי.

מה שכן – המרכז הישראלי הרחב הזה לא יגיע אלינו כתוצאה של קמפיין מבריק ברגע האחרון. הוא יגיע – אני מקווה – כי השנים הקרובות יוכיחו לו שגוש השינוי מדבר את השפה שלו, מציג את הפתרון הכי טוב לביטחון ולכלכלה, וכמו שכתבתי בפוסט הקודם – גם לשמירה על ישראל המדינה היהודית.

ואת זה גדי אייזנקוט לא יוכל להביא לבדו: זה יצטרך בהכרח להיות אסטרטגיה מחנאית רחבה.
11 replies 10 reposts 109 likes 5.6K views View on X
Ariel David אריאל דוד Verified account @afdirohak
כמה רפלקציות על הנחות יסוד בפוליטיקה הישראלית, לאור תוצאות הבחירות.

בארבע השנים האחרונות יצא לי לעבוד מול מאות אנשים בכל מיני קצוות של המחנה הליברלי. חוקרים, סוקרים, יועצים, פעילי מחאה, אנשי תוכן וסושיאל. חלקם גם קוראים אותי כאן בקביעות.

ובתור מי שלקח חלק בעשייה המחנאית, לפעמים גם בהתוויית אסטרטגיות או נראטיבים, ובטח בתרגום של מחקר פוליטי לעשייה, חשוב לי לעשות רפלקציה על כמה הנחות עומק שהיו לי לגבי הפוליטיקה הישראלית. גם מול שותפיי למחנה וגם סתם מול מי שקורא אותי כאן על פוליטיקה כבר שנה שלמה.

אני לא הולך לחשוף כאן מחקרי עומק, וגם לא להתמקד בשאלות טכניות יותר (כמו דיוק הסקרים), אבל יש שתי הנחות יסוד מרכזיות שאני חושב שחובה לחשוב עליהן מחדש:

אני אקרא להן, לצורך העניין, "תזת סדר היום", ו-"תזת ראשון לציון".

הראשונה עוסקת ב-"על מה הבחירות", והשנייה עוסקת ב-"איפה מתרחשות הבחירות".

"תזת סדר היום" היא מאוד פשוטה, ולכן גם מתעתעת. היא מניחה שהבחירות נשלטות ברובן, לפחות עבור האוכלוסיות הקריטיות, על ידי סדר יום מסוים – שהוא נושא משתנה.
ולכן, מפלגה או גוש מפלגתי שמצליח לקבע את סדר היום כנושא שמועיל לו – מצליח.

לתזה הזאת יש המון ניסוחים. אחד מהניסוחים הכי בולטים שלה, שאני גם אהבתי מאוד, הוא תיאוריית עבודה אמריקנית שנקראת "פופולריזם" (Popularism), שהמנסח שלה הוא אחד מהחוקרים הפוליטיים המובילים בארצות הברית, יהודי יקר שנקרא דיוויד שור (Shor).

הניסוח של פוליטיקה פופולריסטית הוא פשוט להחריד: מה שמחנה פוליטי צריך לרוץ עליו בבחירות, ולהתמקד בו, זה הנושאים והעמדות הכי פופולריות שלו. ובהתאם, פשוט להתעלם מהנושאים האחרים, כדי לא לתת להם מקום בסדר יום.

יש בתיאוריית עבודה הזאת המון היגיון. ואני גם חושב שבפוליטיקה האמריקנית העכשווית היא במידה רבה עובדת.
והנחת העבודה הזאת, גם אם לא בניסוח של שור, עמדה בלב של הקמפיינים של גוש השינוי. הנושא שבו אנחנו הכי חזקים לעומת הימין זה חרדים וגיוס וועדת חקירה ממלכתית, אז בואו נתאבד על הנושאים האלה.

אבל הפוליטיקה הישראלית – והבחירות האחרונות הוכיחו את זה – עובדת באופן שונה.

אנחנו הרבה פעמים רגילים להגיד שהחברה הישראלית היא "שבטית", אבל המונח הזה מסתיר יותר מאשר שהוא מגלה. גם בפוליטיקה האמריקנית יש המון אנשים שתמיד יצביעו לדמוקרטים או לרפובליקנים, לא משנה מה.

ההבדל הוא שבארצות הברית, לפחות בעשורים האחרונים, המצביעים "הקריטיים", אלו שמכריעים מערכות בחירות, באמת נוטים מצד לצד לפי סדר היום. אם טראמפ מצליח לצבוע את הדמוקרטים בתור "טרנסג'נדרים ייכנסו לכם לשירותים", אז הם מצביעים לו. אם מחירי הדלק עולים בגלל המלחמה באיראן, הם חוזרים לדמוקרטים.

בישראל המצב קצת אחרת, וקצת דומה לפוליטיקה האירופאית של היום.

כי לא משנה איזה סדר יום תציב איזשהי מפלגה אירופאית, סוגיית המהגרים ממדינות עולם-שלישי הפכה להיות "השסע המכונן" של הפוליטיקה האירופאית החדשה. זה לא אומר שאין משמעות למה שקורה בתקשורת, אבל הבחירות הן, במובן מסוים, תמיד על המהגרים.

ולכן כל ניסיון של מפלגות המרכז-שמאל באירופה להתעלם משאלת המהגרים, לדחוק אותה הצידה לשאלות שיותר טובות להן – תמיד נכשל. כי זו הפכה להיות שאלה שאי-אפשר להתעלם ממנה.

גם ישראל התגלתה בתור חברת "שסע מכונן". כן, החברה הישראלית התעצבה מחדש בשנים האחרונות סביב שאלות של מחנה ליברלי מול גוש אמוני, או של ביבי מול לא-ביבי.

אבל סוגיות כמו הזהות היהודית של המדינה, ובתוך זה שאלת המעמד של האזרחים הערבים, נשארו מרכזיים. במיוחד בשביל המצביעים הקריטיים והמתנדנדים.

נתניהו ידע לעשות בזה שימוש, וגוש השינוי התעלם מזה כמעט לגמרי. גם היום אני חושב שיש איזשהי מידה של הכחשה בעניין. מדברים על "ערכי מגילת העצמאות" או "להציע לפריפריה שוויון חברתי" – אבל צריך לזכור שבשביל רוב היהודים בישראל, כל שאלה פוליטית נחווית קודם כל דרך הפריזמה של "ישראל מדינה יהודית".

ולכן, שאלת הערבים והמדינה היהודית לא רק השאירה הרבה מתנדנדים בגוש הימין, אלא גם גרמה להרבה אנשים שעברו צד בבחירות – לעבור צד רק עד זליכה ווינטר. רק מיעוט מנוטשי גוש הימין הגיעו לגוש השינוי.

מי שחושב שאני מציע כאן שגוש השינוי יאמץ את העמדות של "עומדים ביחד", או לחילופין - פוליטיקה אנטי-ערבית כמו בימין, טועה מאוד.

אני כן חושב שזאת חובה שלנו לנסח מחדש מהי "הפוליטיקה היהודית" של המחנה הליברלי בישראל, לא רק מול החרדים (!) אלא גם מול הזהות היהודית של המדינה – וכחלק מזה, גם להתייחס לשאלת מעמדם של האזרחים הערבים.

חשוב לי להגיד: אני לא חושב שמה אני כותב כאן זה רק פרשנויות באוויר, של אחרי הבחירות.

אני חושב שהניתוחים האלו גם נשענים, במידה רבה, על ממצאים של חלק ממחקרי העומק בתקופת הבחירות ולפניה. אבל אני חושב שבגלל תבניות מחשבה כאלה או אחרות, כולל זו שתיארתי למעלה, בחרנו להתמקד במה שנוח לנו. סוג של קונספציה.

עד כאן "תזת סדר היום", שאני מציע להחליף אותה, אם תרצו, ב-"תזת המדינה היהודית": לא משנה אילו עוד נושאים מככבים במערכת הבחירות, עבור המצביעים הקריטיים והמתנדנדים, הזהות היהודית של המדינה תמיד תככב בתור נושא מרכזי. וחייבים להתייחס אליה.

מחר, בפוסט הבא: על "תזת ראשון לציון", וההנחות לגבי מי הם בכלל אותם מצביעים קריטיים, שעליהם יוכרעו הבחירות.